כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א ואח' נ' מאשי ואח'

נגד

מקבל 1: ישיר איי.דיי.אי חברה לביטוח בע"מ

ב"כ התובעת: עו"ד לירון, עו"ד טייטלבאום

ב"כ נתבעות 1-3 (שולחות הודעת הצד השלישי): עו"ד פורמן

ב"כ נתבעת 4 והצד השלישי: עו"ד בר משה

פסק דין

תאונת דרכים שארעה ב-2/6/07 בשעה 3:30 לפנות בוקר, על כביש מס' 4 סמוך לתחנת הדלק הסיירים. רכב השייך לנתבעת 2 נסע מכיוון צפון לכיוון דרום ואז איבד שליטה והתהפך מעבר למעקה הבטיחות אל הנתיב הנגדי. לטענת התובעת במהלך ההתהפכות פגע רכב הנתבעת ברכב המבוטח על ידה וגרם לו נזק.

נתבעות 1-2, אם ובת (להלן: אסתר או האם; וכן שירין או הבת), טוענות כי היו ברכב בזמן התאונה וכי אסתר (האם) היא שנהגה ברכב. לטענתן הן לא הבחינו כי פגעו ברכב התובעת במהלך ההתהפכות אך אינן שוללות זאת. בנוסף קיימת מחלוקת בין הנתבעות לבין עצמן שכן לטענת נתבעות 3-1 אסתר היא שנהגה ברכב, ואילו לטענת הנתבעת 4, חברת הביטוח שביטחה את הרכב, הנהגת היא שירין. ההכרעה בשאלה זו חשובה שכן פוליסת הביטוח שהוצאה אינה מכסה את הבת אלא את האם בלבד. בנסיבות אלו, ומשסרבה המבטחת להכיר בכיסוי ביטוחי לתאונה הוגשה נגדה הודעת הצד השלישי.

אף שמקרה זה נוגע בעיקרו לתביעתה של התובעת בחנתי את השאלות שבמחלוקת על-פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה לבחינת מערכת היחסים בין מבטחת לבין מבוטח במקום שבו נטענת טענת תרמית ובשים לב לנטלי ההוכחה שנקבעו בפסיקה, היינו – על המבטחת להראות כי התקיים אחד החריגים המשחרר אותה מאחריות וזאת במידת הוכחה אזרחית רגילה אך בראיות מוגברות (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 [1986]; וראו סיכום מקיף של הסוגיות בפסק דינה של כב' השופטת ארבל בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ [2006]).

בשים לב לנטלים אלו, ולאחר בדיקת העדויות ושמיעת הראיות, שוכנעתי כי רכב הנתבעות אכן פגע ברכב התובעת וכן שוכנעתי כי מי שנהגה ברכב הנה הבת – שירין.

להלן טעמי החלטתי:

מטעם התובעת העיד מר אסף יונגר, הנהג ברכב התובעת. עדותו הייתה אמינה וקוהרנטית, נתמכה במסמכים, והיא מתחזקת מאוד נוכח העובדה שאין לו כל אינטרס בתביעה ובוודאי בשאלה מי נהג ברכב הנתבעות. מר יונגר העיד שראה את רכב הנתבעות מתקרב לעברו מהנתיב הנגדי ומתנגש ברכבו. הוא העיד שברכב שפגע בו "הייתה נהגת בשם שירין, בחורה בסביבות הגיל 18-20. אף אחד לא היה איתה ברכב" [עמ' 3 שורה 1], וכי בכל משך האירוע, שנמשך זמן מה שכן הוזעקו ניידת ואמבולנס, כולל בזמן החלפת הפרטים בנוכחות השוטרים, הוא לא ראה את אסתר או את בן זוגה. מר יונגר ציין כי שוחח עם שירין פנים אל פנים [עמ' 4, שורות 8-7] וכי למקום הגיע ידיד של שירין (בחור עם רסטות) שסייע לה. עדותו של מר יונגר מתחזקת בעובדה שהפרטים היחידים שנמסרו שנמסרו לו בזמן התאונה היו פרטיה של שירין, כולל מספר הטלפון שלה [ראו הודעה לביטוח שצורפה לכתב התביעה], ולא נמסר לו כי אסתר היא שנהגה ברכב. סביר ביותר שפרט זה, אם היה נכון, היה עולה בשיחה שאחרי התאונה.

מר יונגר העיד כי למחרת התקשרה אליו אסתר וביקשה ממנו שימסור כי היא זו שנהגה ברכב אולם הוא השיב לה שאינו מוכן לשקר [עמ' 3, שורה 10; עמ' 4, שורות 14-13]. על פי עדותו אסתר אף ציינה בפניו כי "הרכב הוא של האבא מהעבודה. שיש עניין עם הביטוח" [עמ' 5, שורה 29, וראו גם עמ' 3, שורה 10, ועמ' 4, שורות 15-14]. עדות זו נתמכת במסמך שנרשם על ידו בזמן אמת וכולל גם את פרטי השיחה עם אסתר [ת/1]. נזכור כי מר יונגר לא יכולה היה לדעת יום אחרי התאונה כי קיימת בעיה בכיסוי הביטוחי, ועובדה זו מחזקת מאוד את עדותו. מר יונגר הודה בחקירתו כי לאחר התאונה לא יצא מן הרכב אלא המתין להגעתה של ניידת המשטרה, אולם לטענתו הדבר לא נמשך זמן רב (לטענת הנתבעות הוא הגיע למקום אחרי 40 דקות).

מטעם הנתבעות העידו אסתר, שירין ומר ולדימיר וולויץ' בן זוגה של האם.

לטענת אסתר היא הקפיצה את שירין מביתן ביבנה לרמת גן, אולם לאחר מכן התקשרה שירין וביקשה כי תבוא לאסוף אותה בחזרה מרמת גן משום שנפרדה מן החבר שלה. בדרך חזרה עקץ אותה חרק והיא איבדה שליטה ברכב. היא לא זוכרת שפגעה ברכב אחר אך אינה יכולה לשלול זאת. היא גם אינה זוכרת את מר יונגר ואומרת כי בזמן האירוע ועד שעזבה את המקום לא ראתה אותו או את רכבו. לטענתה אף שהיו נסערות מן התאונה שירין הלכה לישון בבית חברים ורק כשחזרה בשעה 6:00 בבוקר נתנה לה פתק עם פרטיו של מר יונגר. אציין כי בהמשך סתרה את עצמה וטענה שמר יונגר,"היה שתוי והיה עם בחורות" [עמ' 8, שורות 29-28]. היא מודה שבשיחתה עם מר יונגר אמרה לו שהיא זו שנהגה ברכב, אולם לטענתה אמרה זאת כפרט אינפורמטיבי.

עדותה של אסתר בבית-המשפט לא היתה אמינה, חלק מתשובותיה היו מתחמקות, ודרך התנהלותה בדיון לא עוררה אמינות. לכך אוסיף כי מדובר בבעלת דין שיש לה עניין של ממש בקביעה כי היא זו שנהגה ברכב, שכן אחרת לא יינתן כיסוי ביטוחי (אציין כי לטענתה גם נגרמו לה נזקי גוף בתאונה). מכל מקום, לא מצאתי כי גרסתה לפיה השאירה את הרכב ואת בתה במקום התאונה ושבה הביתה סבירה. יתרה מכך, גם לפי סדרי הזמנים שתארה היא שהתה במקום פרק זמן לא קצר שכן בן זוגה (ששמר על ילדיהם הקטנים) הוזעק בשעה 3:30 מיבנה וזמן הנסיעה אינו קצר. לא סביר כי לא הבחינה במר יונגר או ברכבו במשך כל הזמן הזה. סביר גם שהניידת והאמבולנס הגיעו לפני שבן-זוגה של האם הספיק להגיע מיבנה.

גם התנהלותה של אסתר אחרי התאונה מעלה סימני שאלה כבדים בנוגע לגרסתה, שכן רק ב-5/6/07, בשעה 20:32, כשלושה ימים אחרי התאונה, פנתה לבית-חולים והתלוננה על מיחושים בעקבות התאונה [נספח ב' לכתב הגנה], ורק ב-10/6/07, כשמונה ימים אחרי התאונה, הגישה במשטרה תלונה על תאונה עצמית [נספח ד' לכתב הגנה]. בתלונתה למשטרה היא אינה מזכירה את מר יונגר ואת פרטיו בשום צורה. תשובתה כי לא הזכירה אותו משום שנגרמו לו נזקים קלים בלבד, ובלשונה "מה נקטעה לו רגל בתאונה, ירד לו הראש, למה אני צריכה לדווח על זה?" אינה סבירה, הן משום שהטופס המשטרתי ברור ומציין כי יש לפרט פרטי כלי רכב מעורבים, הן משום שב-3/6/07 שוחחה עם מר יונגר והייתה ערה לטענותיו כי נפגע בתאונה, והן משום שבטופס ההודעה לביטוח, שהוגש ב-4/6/07, דווקא רשמה את פרטיו של מר יונגר בחלק המתייחס לכלי רכב מעורבים [נספח ד' לכתב הגנה].

גרסתה של הבת היתה גרסה דומה לגרסת האם. עם זאת אוסיף כי לטענתה לאחר התאונה אמה צעקה והייתה בסערת רגשות, דבר שמחזק את האפשרות שמר יונגר היה מבחין בה. היא העידה כי רק לאחר שבן זוגה של האם הגיע מיבנה ולקח אותה היא התפנתה להחליף פרטים עם מר יונגר וגם זאת באמצעות שלושה מחבריה שהגיעו למקום. היא ציינה שמר יונגר הגיע למקום זמן רב אחרי התאונה, והעידה כי כלל לא שוחחה עם מר יונגר, ובלשונה: "לא הייתה לי איתו מילה ... לא שוחחתי עם הבחור [עמ' 11, שורות 9, 11] וכי רק חבריה שוחחו עימו. כאמור למעלה – מר יונגר העיד כי שוחח עימה פנים אל פנים. לשאלה מדוע מר יונגר קיבל את פרטיה ולא את פרטי האם השיבה שהדבר נעשה באמצעות חבריה. יודגש כי איש מן החברים לא הגיע לעדות, ואי הבאתם היא לחובת נתבעות 1-2. שירין העידה כי לאחר התאונה הסיעו אותה חברות לביתה – וזאת בניגוד לטענת האם כי ישנה אצל חברות – אם כי בהמשך חקירתה הנגדית טענה כי עצרה לשהות קצרה אצל החברות.

מר ולדימיר וולוביץ' בן זוגה של האם העיד כי "בת זוגתי אמרה לי בערב ששירין הלכה לבלות, ושהיא הולכת לאסוף אותה" [עמ' 14, שורה 18], והוא לא העיד על הריב שבין שירין לבין חברה ועל העובדה שאסתר הוזעקה לפנות בוקר להביא את שירין מרמת גן. סביר ביותר כי האם, שנסעה בשעות הקטנות של הלילה לאסוף את בתה, היתה מציינת זאת בפני בן זוגה. לטענתו, בשעה 3:30 התקשרה אליו אסתר וביקשה כי יבוא לאסוף אותה ממקום התאונה וכי "באותו רגע יצאתי לכיוון ולקחתי אותה חזרה הביתה" [עמ' 14, שורות 16-15]. אציין כי לזוג שני ילדים קטנים, ולא הוסבר בהשגחתו של מי נשארו. לטענת מר וולביץ' כשהגיע למקום ראה את החברות של שירין ובחור ששוחח עימן. הוא לא נטל חלק בהחלפת הפרטים ובפעילות כלשהי ולא שוחח עם איש – התנהגות תמוהה בנסיבות המקרה. כשנשאל מדוע שירין לא נהגה בעצמה השיב "אני לא יודע למה שירין לא נהגה. אולי נסעה עם מישהו אחר ולא היה לה איך לחזור" [עמ' 14, שורות 19-18]. במובן זה סותרת עדותו את עדותה של אסתר שהעידה "זה רכב לצורכי עבודה. שירין מעולם ומעולם לא נהגה ברכב. אף אחד לא נוהג ברכב חוץ ממני ומבן זוגי..." [עמ' 6, שורות 21-20].

סיכום ומסקנות